מבוטח בפוליסת דירה זכאי לשיפוי בגין הוצאות שכר דירה לצורך מגורים כל עוד נעשים בדירה שבוטחה תיקונים, שיפוצים או בנייה מחדש. תא (י-ם) 23302/98 סלמן יאיר נ' כלל (כב' הש' אורית אפעל - גבאי, פס"ד 29/04/2003) "פיצוי בגין הפסד שכר דירה... כפי שהוזכר לעיל, המסגרת הנורמטיבית לקביעת גובה תגמולי הביטוח נקבעה בסעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, ועל פי הוראות סעיף 56(ג) יש לחשב את תגמולי הביטוח באופן שיביא את המבוטח, ככל האפשר, למצב בו עמד ערב קרות הנזק. האם פיצוי על נזקים תוצאתיים עונה על האמור לעיל? קיימות גישות שונות בעניין זה. על-פי ההלכה שנקבעה ב-רע"א 3577/93 שהוזכר לעיל, כל עוד לא הותנה אחרת בפוליסה בעניין זה, אין כיסוי לנזקים תוצאתיים. גישתו של פרופסור טדסקי שונה, ולפיה: "אשר לרווח הצפוי, גם הוא מרכיב של הנכס (או היבט לערך זה); ללא התחשבות בריווח צפוי לא יועמד המבוטח במצב שהיה נמצא בו אילמלא קרה מקרה הביטוח, כלשון סעיף 56(ג)" (ג. טדסקי, "ביטוח החיים במסגרת הביטוח הכללית", מסות נוספות במשפט, תשנ"ב, 147, בעמ' 158-159). כאשר מדובר בפוליסה התקנית לביטוח דירות, אין מקום לויכוח, שכן זו קובעת באופן מפורש שיפוי למבוטח בגין הוצאות שכר דירה לצורך מגורים כל עוד נעשים בדירה שבוטחה תיקונים, שיפוצים או בנייה מחדש. יתרה מכך, המבוטח זכאי לפיצוי גם בגין אבדן שכר דירה, כאשר הדירה המבוטחת הושכרה על-ידי המבוטח לזולתו (ראה: מאור יפרח, רפאלה חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, התשס"א-2001, בעמ' 312-313). כך הם פני הדברים גם בענייננו. סעיף ג' בפרק 2 לפוליסה דן בכיסוי בגין נזקים נלווים ונקבע בו, במפורש, כי ינתן פיצוי למשך תקופה מירבית של 6 חודשים עבור "אובדן שכר דירה של הדירה או ההוצאות בגין שכר דירה לצורך מגורים למבוטח ולבני משפחתו.." אכן, הפוליסה בענייננו לא הוצאה לדירת מגורים אלא לבית עסק (חנות), ואולם אין לתלות את האשם בכך בתובעים, אלא בנתבעת אשר ראתה להוציא "פוליסה לביטוח דירת מגורים" במקרה זה. התובע העיד, כי במועד נטילת ההלוואה מהבנק התעניין מדוע נערכת פוליסה לדירת מגורים ולא לבית עסק, וקיבל תשובה כי המדובר בפוליסה סטנדרטית "והכל אותו דבר" (סעיף 5 לתצהירו). נסיונה של הנתבעת להתנער מהוראות הפוליסה, שהיא עצמה הוציאה, בנוגע לפיצוי בגין אובדן שכר דירה אינו יאה, ויש לראותה כמחוייבת לנהוג על-פיה."

תא (ת"א) 81948/98 קנופלר רוני נ' הדר (כב' הש' צבי כספי, פס"ד 28/01/2004) "התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח הקרויה "פוליסת מסד" לביטוח מכלול סיכוני דירה שעותק ממנה צורף לתצהירו של התובע (להלן: "הפוליסה"). ביום 18.7.2000, נפרצה דירתו של התובע, שתכולתה הייתה מבוטחת על פי הפוליסה, ונגנבו ממנה פריטים שונים; פריטים אחרים נזוקו כתוצאה ממעשי הפורצים לדירה.... בסמוך להוצאת הפוליסה ערך סוקר של הנתבעת ביקור בדירת הנתבע ורשם פרוט מלא של החפצים בדירה ואת ערכם; דו"ח הסוקר צורף לכתב התביעה (להלן: "דו"ח הסוקר")..דרך הגנתה של הנתבעת התגלתה למעשה בסיכומי טענותיה, שם טענה הנתבעת לכך שהתובע לא הוכיח את שווי הפריטים שנגנבו ממנו בפריצה לדירה.ו מרביתה של הגנה זו חסרת ממש. ככל שמדובר בפריטים אשר פורטו בדו"ח הסוקר, הרי שערכם נקבע על ידיו ליום הבדיקה, 28.5.2000 ויש בכך ראיה טובה ביותר בכל הנוגע לערכם במועד הפריצה, שהיה חודשים בלבד לאחר מכן; מכאן ששאלת בסיס הפיצוי כערך "שיפוי" או ערך "כינון", כפי טענת הנתבעת אין לה כל משמעות במקרה זה."

תא"מ 8089-11-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דיקניט (כב' הש' אמיר ויצנבליט, פס"ד 09/08/2017) משעה שהוכר הדייר כמבוטח, פשיטא שאין המבטח רשאי להגיש תביעת תחלוף כלפי הדייר. כפי שנקבע בבית המשפט העליון, "במצב זה הייתה המשיבה גם מנועה מלחזור על המערערת בתביעת שיבוב בגלל היותה של האחרונה מבוטחת על-פי הפוליסה" (ר"ע 347/86 ש.א.ש. שרותי אבטחה ושמירה (ירושלים 1968) בע"מ נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מב(1) 389, 392 (1988); וראו גם, עניין שיכון עובדים). כפי שנקבע בת"א (שלום ת"א) 105334/01 אליהו בע"מ חברה לביטוח נ' אגן מפעלי הנדסה 1998 בע"מ (2.12.2002): "משנכרת הסכם ביטוח בו הפך צד להיות מבוטח, בין ביוזמתו שלו ובין ביוזמת מבוטח אחר המבקש למעשה להגן אף עליו, וחברת הביטוח מסכימה לבטחו, לא יכולה חברת הביטוח לבוא חשבון עם מי שהפך להיות בשר מבשרה, שהרי חברת הביטוח והמבוטח כרתו למעשה ברית בו הן הסכימו שלא לעמוד משני צדי המתרס אלא לעמוד מאותו הצד... בנוסף, עילת התביעה שקמה למשיבה מכוח סעיף 62 לחוק, יתכן ואפשרית מקום בו המבקשות 1 ו- 2 גרמו נזק למבוטחת אחרת, אך בעצם הגשת התביעה, יש מעין הגשת תביעה עצמית והרי ידוע כי אין אדם יכול לתבוע את עצמו. מעבר לכך, קיימים מקרים בהם אין המבטח יכול לממש את זכות התחלוף, שכן זו אינה קיימת בידיו. כך כאשר המבוטח והצד השלישי, האחראי לנזק, הם אישיות משפטית אחת או כאשר הצד השלישי נהנה מחסינות או כאמור כמו במקרה שלנו כאשר המזיק הוא מבוטח משותף או מוטב סמוי לפי פוליסת הביטוח. וראו גם, אליאס, בעמ' 1210: "כאשר הצד השלישי, הנושא באחריות לנזק, הוא מבוטח משותף, אין המבטח רשאי להיפרע ממנו במסגרת התחלוף. על כן, כאשר הפוליסה מכסה מספר מבוטחים קשורים, כגון קבלן ראשי וקבלן משנה, מלווה ולווה, משכיר ושוכר, וכדומה, אין המבטח זכאי להיפרע מהמבוטח המזיק – בשמו של המבוטח התמים – בגין נזק שנגרם למושא הביטוח". נמצא, כי בפוליסה נשללה זכות התחלוף של התובעת כלפי הנתבעת. בנסיבות אלו אין צורך לדון בשאלה האם זכות התחלוף נשללה גם בחוזה השכירות (לדיון בסוגיה מקום שבו חוזה השכירות "שותק" לגבי קיומה או העדרה של זכות התחלוף ראו, ת"א (שלום י-ם) 33968-05-10‏ ‏ הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלדמן (28.12.2011); ת"א (שלום ת"א) 5865-03-10‏ ‏ ביטוח ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע''מ נ' רחמין (20.5.2013); תא"מ (שלום י-ם) 51288-10-13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' גולד (5.3.2017); ולדעה אחרת ראו, ת"א (שלום בי"ש) 1172/06 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' אלטמן (3.2.2008)). די בכך כדי להביא לדחיית התביעה, וכך אני מורה.

רע"א 9849/17 אבי פיקאלי נ' הכשרה ואח' [בימ"ש עליון, הרכב כב' הש' י' עמית, הש' ד' ברק-ארז, הש' ע' גרוסקופף, פס"ד 04/06/19) "השופט י. עמית- במיעוט:... "היועמ"ש טען בעמדתו כי יש ליתן משקל לשאלת מודעותו של המבוטח להיקף הכיסוי הביטוחי שרכש. מדובר בטענה שהיא בבחינת המובן מאליו. החובה המוטלת על חברת הביטוח לפרט או להבליט כל תנאי או סייג לחבותה, היא חובה סטטוטורית המעוגנת בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, והפרתה שוללת מהמבטחת את האפשרות להסתמך על התנאים והסייגים שלא עמדו בדרישה זו. על חברת הביטוח אף מוטלת החובה לוודא כי המבוטח מודע לקיומם של תניות הפטור והסייגים המופיעים בפוליסה (פסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 4819/92‏ ‎אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 774-773 (1995); עניין אלומיניום, פסק דינה של השופטת ברק-ארז; אליאס, עמ' 714-709"

ע"א 68012-05-19 פרוידנברגר נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ (בפני כב' הש' שרה דותן, פס"ד 04/08/2020) "סעיף 19 (1) לחוק קובע כי המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 18 לחוק (לרבות ביטול החוזה) במקרה שבו לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אי התקנת אמצעי המיגון לבין קרות מקרה הביטוח. במקרה הנוכחי, ספק אם המשיבה הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין אי התקנת העלוקה לבין הגניבה, לנוכח עדות מנהלת המחלקה המשפטית אצל המשיבה: "ש. האם את יודעת להגיד או לא שבזכות זה שלא הייתה עלוקה ניתן היה לגנוב את הרכב? ת. .. לא יודעת מה היא עלוקה. אני רק יודעת שהיא מקשה. אני לא אשת מיגון". לאור האמור, קביעת בית המשפט קמא לפיה קיימת הנחה סבירה שמלאכת הגנבים במקרה זה הייתה קלה יחסית, בעוד שהתקנת עלוקה הייתה מובילה בהכרח לגילוי מוקדם של הגניבה ולאיתור הרכב (סעיף 91 לפסה"ד קמא), אינה מבוססת."

ת"א (הר') 588/01 גבריאלוב נ' מגדל (כב' הש' סגנית נשיא מ' שריר, פס"ד 20/05/02) "התובעת, בעלת חנות תכשיטים במקצועה, התגוררה בעת הרלוונטית בדירה ברחוב חיים חורי 20 בלוד (להלן – הדירה). הנתבעת הינה חברת ביטוח שבעת הרלוונטית ביטחה את התובעת והדירה בפוליסת ביטוח, מבנה ותכולה מסוג "מגדל לבית" שמספרה 97/180025135/ש שתוקפה מיום 16.4.1997 עד 30.4.1998 (להלן – הפוליסה). הפוליסה הורחבה לכל הסיכונים עבור תכשיטים ודברי ערך בסך 292,000 ש"ח. בין פריטי התכשיטים הייתה כלולה טבעת יהלום גדולה ויקרה (להלן – הטבעת).ו התובעת טוענת כי ביום 30.7.1997 לאחר שקמה משנתה, גילתה כי הטבעת שהונחה בסמוך לה נעלמה ולאחר שחיפושיה אחריה העלו חרס הודיעה למשטרה ביום 19.8.1997 (נספח ה' לת/3).... ערך הטבעת... הן התובעת והן סוכן הביטוח העידו חד-משמעית כי הערכת הטבעת הייתה תנאי לביצוע הפוליסה... ואכן, התובעת המציאה את נספח ב' לת/3 שאף צורף להצעת הביטוח (הערה בכתב יד בהמשך לתנאי הכספת בסעיף 5 להצעה, נספח א' לת/3 ונ/3) (להלן – ההערכה). משקיבלה הנתבעת את ההערכה וגבתה על-פיה פרמיה, היא מנועה מלטעון כנגדה. בלי לפגוע באמור לעיל, התובעת הוכיחה ערכה של הטבעת על-ידי המומחה מר אלברט אראקליאן, עד התביעה 2, אשר ראה פעם את הטבעת על ידה של התובעת במסעדה.. בצילום הטבעת ... ואת ההערכה. בהגינותו הודה המומחה: "נכון, הערכה של תכשיטים אינה מתמטיקה ואפשר שכל מומחה יעריך יהלום בקירוב – נכון, אך בעל מקצוע יכול לומר פלוס מינוס אחוזים מסוים, בדיוק אף אחד לא יכול להגיד"...כך הוא סבר כנותן ההערכה הן בעת שראה הטבעת על ידה של התובעת והן לצורך מתן חוות-דעת ת/2. ההערכה כללה נתונים מדויקים של סוג ומשקל הזהב, ניקיונה וצבעה, ועל-פיהם העריך המומחה את ערכה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 7-5), ולו סברה הנתבעת כי טעה בהערכתו יכלה להגיש חוות-דעת מטעמה, ומשלא עשתה כן: "...הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ [3], בעמ' 457).... ריבית מיוחדת... כאמור בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח... התובעת עותרת להפעלת הסעיף וחיוב הנתבעת בהתאם... בענייננו העלתה הנתבעת על בסיס חקירה שביצעה חשד כבד לאמיתות התביעה ולאמיתות גירסתה של התובעת (סעיף 5 לכתב-ההגנה). אלא שחקירה כזו לא הועלתה על-ידיה בפרשת ראיותיה, הנתבעת סירבה להעמיד התובעת לבדיקת פוליגרף בהסכמתה ובסופו של יום לא טענה לאי-היעלמות הטבעת. הנתבעת טענה לקיום תנאי מוקדם על בסיס פוליסה שהופרה על-ידיה הפרה בוטה את סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, ובאמצעות עדה מטעמה, חתמת ותיקה ומנוסה, אף ניסתה להעלות טענה שקרית (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 24-21). הנתבעת טוענת נגד ערך הטבעת למרות שקיבלה הערכה עם הצעת הביטוח, לא חלקה עליה, לא טרחה לשלוח מעריך מטעמה, גבתה פרמיה על-פיה ואף במהלך ההליכים לא הביאה חוות-דעת נגדית מטעמה.. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי למקרה כזה התכוון המחוקק בהעניקו שיקול הדעת על-פי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח ובדעתי להפעילו, אך לפנים משורת הדין רק על-ידי הכפלת הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961."

ע"א 196/88 כלל נ' הפועלים ליסינג בע"מ פ"מ מו(1) 756 (לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' גולדברג, י' מלץ, פס"ד 19/02/92) "...סכום הביטוח אמור לבטא את שווי הנכס בעת כריתת חוזה הביטוח, שכן על פיו גובה חברת הביטוח את פרמיית הביטוח, ויש להיזהר ממצב בו לצורך גביית הפרמיה המעמיס שווה סכום הגבוה באופן ניסר משוויו לצורך תשלום תגמולי ביטוח אליבא דחברת הביטוח. בחינת ערכו הממשי של הנכס סמוך לפני הגניבה באה לסייע להתאים את ערכו באותה עת בהתבסס על ירידת ערך שאירעה ממועד קביעת סכום הביטוח ועד למועד הגניבה, אך לא על ירידת ערך שהייתה ידועה קודם לכן. כאשר חברת הביטוח קובעת את סכום הביטוח וגובה את פרמיית הביטוח על-פי סכום זה, חזקה עליה שזהו ערכו הממשי והנכון של הנכס לאותו מועד. מכאן, לדעתי, על חברת הביטוח להראות במועד הגניבה, כי שווי הנכס המבוטח שנגנב הינו נמוך יותר ביחס לסכום הביטוח שנקבע עם כריתת החוזה וכי הפחתה זו אירעה במהלך תקופת הביטוח; או, לחלופין, עליה לפעול מבעוד מועד להפחתת סכום הביטוח והפרמיה, כפי שמאפשר סעיף 58לחוק. משקבעה כלל, כי שווי הנכס ליום 1.1.84הוא 000,431, 10ש"י ולא הצביעה על ירידת ערך כלשהי במהלך התקופה עד גניבתו, יהיה סכום זה ערכו הממשי הכספי לפני אירוע הגניבה.״

ע"א 7058/17, ע"א 8044/17, ע"א 8053/17 נתן מלמד נ' ציונה ליבוביץ ו-40 אחרים (בימ"ש עליון, הרכב כב' הש' י' עמית, הש' ג' קרא, הש' ע' גרוסקופף, פס"ד 10/03/2020. "בדין הישראלי, מתן תשובה שאינה מלאה וכנה בעניין מהותי, מובילה לתוצאה שלמבטח יש אפשרות לבטל את הסכם הביטוח "תוך שלושים יום מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח" לפי סעיף 7(א) לחוק חוזה הביטוח. ככל שמקרה חוזה הביטוח קרה לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף 7(א), פטור המבטח כליל מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק, אם מדובר בעניין שלאורו "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים". בפסיקה נקבע מפורשות כי "כאשר עסקינן באי-מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה בכתב שנשאל המבוטח על ידי המבטח, אין הכרח כי תתלווה לכך כוונת מרמה מצד המבוטח, על מנת שלמבטח יעמוד הפטור מתשלום תגמולי הביטוח לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק" (ע"א 2230/92 צמח נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2) 256, 261 (1994) (להלן: "עניין צמח"); ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל, פ"ד מו(2) 339, 361 (1992) (להלן: "עניין רוטנברג"))."

ע"א 68012-05-19 פרוידנברגר נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ (בפני כב' הש' שרה דותן, פס"ד 04/08/2020) "...כאשר מדובר בחברת ביטוח "ישירה" (התקשרות שלא באמצעות סוכן ביטוח), כמו המשיבה במקרה הנוכחי, נכרת חוזה הביטוח באמצעות הטלפון, דהיינו- בשיחת המכירה, וכפי שמציין המלומד ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח", מהדורה שלישית-2016 (להלן: "אליאס"): "מקום שבו נכרת החוזה באמצעות הטלפון, מהווה שיחת הטלפון עצמה, על התנאים שסוכמו בה, חלק מחוזה הביטוח (החלק הנוסף, היינו, פוליסת הביטוח המלאה, נשלח בדרך כלל למבוטח לאחר כריתת החוזה). על כן, דין קלטת השיחה כדין הפוליסה" (שם, עמ' 331).

ע"א 68012-05-19 פרוידנברגר נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ (בפני כב' הש' שרה דותן, פס"ד 04/08/2020) "בית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי, שהמשיבה גבתה פרמיה מלאה עבור הביטוח המקיף (הכוללת כיסוי ביטוחי מפני גניבה), וכי רק לאחר שהוגש כתב התביעה השיבה את החלק היחסי של הפרמיה (סעיף 78 לפסה"ד קמא). התנהלות זו יצרה מצג בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי מפני גניבה: "חשוב לציין, עם זאת, כי במקרים מסוימים עשויה חבות המבטח לעמוד בעינה חרף פקיעת החוזה. כך יהיה למשל, כאשר המבטח ממשיך לגבות את פרמיית הביטוח חרף פקיעת הביטוח. התנהגות מעין זו עשויה להתפרש כמצג בדבר רציפותו של הכיסוי הביטוחי ולגרור את חיובו בתגמולים" (אליאס, עמ' 732). בע"א (ת"א) 2066/02 כלל נ' מדינת ישראל- המפקח על הביטוח (25.9.2003) דחה בית המשפט המחוזי ערעור שהוגש כנגד החלטת המפקח על הביטוח, וקבע כי "כאשר בשל טעות לא הודע למנוחה שתוקף הביטוח שלה פג וחברת הביטוח אף המשיכה בגביית הפרמיות- לא ניתן לטעון לאחר מותה של המבוטחת כי החוזה בטל מחמת טעות, או כי חברת הביטוח אינה מחויבת כלפיה, והשבת הפרמיות אינה יכולה לרפא את הפגם". בקשת המבטחת למתן רשות ערעור בגלגול שלישי נדחתה (רע"א 10681/03 כלל נ' מדינת ישראל (6.3.2006). לאור האמור, קביעת בית המשפט קמא לפיה גביית פרמיה מלאה נעשתה על ידי המשיבה בטעות, וכי אין בה כדי להעיד דבר ביחס לכוונת המשיבה, אינה יכולה לעמוד. "